ולדימיר ויסוצקי

שיר הנמיות

"נחשים, נחשים מכל עבר!"
מהפחד צרחו בני אדם
נמיות הם הזמינו לעזר -
כי רצו שיצילו אותם.

ועבדו נמיות בלי משכורת,
בלי ימי מחלה וחופשות:
מגדולה שבהן עד קטנטונת -
כל אחת השתתפה בקרבות

במדבר, בהרים, על הדשא
נאמר בתדריך מפורט:
נחשים ארסיים הם הרשע,
גזר דינם הוא חיסול ממוקד

ואזי - כמובן, בלי תנגודת -
בן אדם לסיפור התגנב
מצויד בפלצור ומלכודת
והכריז: "נמייה היא אויב!"

הוא חזר, כשהשחר הפציע,
עם כלבים ועם שק מלוכלך…
וניסו נמיות להוכיח:
"זאת טעות! השתדלנו כל כך!"

אך תפסו את כולן והשליכו
אל השק - כמו בקטיף פטריות…
ובשק עוד לתהות הן המשיכו -
נשרטות, נפצעות, נבגדות!

הן רצו לנחש: מה חֶטאנו?
איך הפכנו פתאום למכשול?
ואמרה נמייה מזדקנת
עם קליע ברגל השמאל:

"יצורים שהולכים הם על שתיים
גם לשני כיוונים מסתכלים:
הם שמים את הכל על מאזנים -
וסופרים מה יהיו רווחים.

כך סבורים בני בריתנו האלה
שקראנו להם בני אדם:
יש יותר נזקים מתועלת
בחיסול נחשים בקרבם

זהו כלל שממנו אף שעל
מעולם לא ויתרו אנשים:
מי שכל כך חשוב לו הרעל -
לא ייתן להשמיד נחשים…"