יורי ויזבור

ויטאלי פאליץ'

דבר כזה רואים בלי משקפיים:
קמות שתי מחלקות של צנחנים,
מצוחצחים מראש עד מגפיים.
מולם - ויטלי פאליץ' ואני.
השמש מטגנת מלמעלה,
זה גורלנו, לא יהיה שני,
אני לוחש: "חכה, ויטלי פאליץ',
שיתקרבו טיפונת, יקירי"

דבר לא זז, לא נע… רק בכוונת
רועד קצת דשא על האדמה.
פיסת היער שם, מאחורינו,
אחריה - המולדת דוממה.
השמש מטגנת מלמעלה,
זה גורלנו, לא יהיה שני,
אני לוחש: "חכה, ויטלי פאליץ',
שיתקרבו טיפונת, יקירי"

שוחה זאת - גם הבית, גם הכלא
האחרון - ולא יהיה אחר.
מדי העור הארורים האלה
נעים לאט, כמו בשידור חוזר.
השמש מטגנת מלמעלה,
זה גורלנו, לא יהיה שני,
אני צועק: "עכשיו, ויטלי פאליץ'!
יורים כל התחמושת, יקיר!"

שנותיי חולפות כמו בפסי רכבת -
אך לשדה אגיע כל שנה.
שם בזהירות החרישה עוברת
אנדרטה עצובה פשוטה קטנה,
שם שמש מטגנת מלמעלה,
שם גורלנו - לא היה שני.
אני לוחש: "סליחה, ויטלי פאליץ',
תסלח לי כי נשארתי חי אני…"