מילים: דמיטרי סוכרייב
לחן: ויקטור ברקובסקי

שיר הכלב

הנה הרגע - הזקן
גולל צעיף מעל האף,
אומר לכלב "בוא נצא!" - הו איזה אושר!
והרחוב כולו לבן,
אומר לכלב "אהלן!"
המנקה, שתיין חמוד, קוראים לו גושא.

תמיד הוא מתנדנד כמו רץ על חבל
אך גושא הוא אחראי לפח הזבל
בפח הזה כל בוקר וכל ערב -
תמיד יש עצמות עבור הכלב

מלא בשלג סימנים
הם לכל כלב מובנים
מי כאן היה ומי הרים כאן את הרגל:
פה, לדוגמה, הבוקסר בא,
ופה השאיר את העקבה
הפינצ'ר - השחצן, עיני העגל.

הבוקסר החבוב הוא ידידנו
ומקובל על כל כלבי שלומנו
אך לא מתאים הפינצ'ר למסגרת:
הוא בן כלבה - ואין לומר אחרת

אך יש בוועד השכונה
אחת, היסטרית ושמנה,
שבעיניה הכלבים הם חטא ורשע.
כשרק נכנסת לחצר,
היא מודיעה בקול קודר:
אסור לכלב לטייל בדשא!

למרות שהיא סתם פריכה מטורללת
יש לה חבר - חבלן מהסיירת
ואם ליד ביתה תשתין רק פעם
הוא יפוצץ אותך מרוב הזעם

לכל דבר מגיע סוף.
לחזור הביתה - כמה טוב
אחרי הרחוב שבו שולטים שנאה ופחד.
על הספה אחד ישכב,
והשני - ליד רגליו:
יושבים ביחד אנו - ושמחים ביחד!

כשהזקן קפה שחור ירתיח
ויתעלה בבעיות הרוח
ישים הכלב ראש על השטיח
יספיק לחשוב: "הגיע זמן לנוח…"