ולדימיר לנצברג

עשבי השכיחה

לא עד כדי כך גבוהים עִשֹבי הַשְכִיחָה
שֶלְהַגן יוכלו עלינו מעצמנו
בשתי גדות של הנהר עוברות דרכינו
אתה מביט בי ואני מביט בך

נהר הזמן שלאורכו שני השבילים
אינו עוצר – וגם אנחנו, אף לרגע…
זוכרים אישה שמחדשת בנעוריה
בעוד שאנו נשארים אותם זקנים

הערפל בסתיו מפריע לחצות
בחורף – קרח מסוכן, אם כי יפה שם
אביב נחמד יותר – אך יהרוס כל גשר
נותר לקיץ לחכות ולחכות…