© 2006 Все права принадлежат Зееву Гейзелю
ילדי הספרים
עם תפילות ערבית ונרות מבליחים
העבר ההרואי – ברקע תמיד
כך גדלנו – ילדי הספרים הטובים
בלי לדעת דבר ממורשת קרבית
מה לילד מציק? השגרה והגיל
אז הלכנו מכות, בלי שנייה לגמגם
את בגדנו תקנו אמהות כרגיל -
רק בלענו ספרים, השתכרנו מהם
והזיע המצח יותר ויותר
ובפה נעשה כה מתוק ורטוב…
איזה ריח הקרב את ראשינו סחרר
כשעלינו נדף מהדף הצהוב!
וניסינו לחוש - בלי היכר מלחמה -
את שריקת הפגז שקורע דממה,
לפרש "התקפה" ו"מצב בגבולות"
ולשמוע פקודה למסדר מרכבות
התבשיל של הזמן – הוא היה באמת
אוכל פלא למוח צעיר ורעב
במשחק, לתפקיד של פחדן או בוגד -
לא הייתה שום מחלוקת - מינינו אויב.
לא יבשו הדמעות מעיני הרשע
ונשבענו לנצח לשמור אהבה
שיהיו רגועים חברים וקרובים:
במשחק רק אנחנו נהיה גיבורים!
אך קצר המשחק בשדה החרוך:
הבריחה לחלום לעולם לא תצלח
תתאמץ ותפתח את אגרוף ההרוג
מידו הקרה את הנשק תיקח
תענה – כשהחרב עודנה חמה
ועליך שריון – מהו מי, מיהו מה
מי אתה – הפחדן או בחיר הגורל?
כשתטעם טעם קרב אמיתי – אז תפעל
בשעה שייפול לידך החבר
ותצא מגרונך לשמיים צרחה
ולפתע ערום בלי עורך תישאר
בגלל זה שהרגו רק אותו – לא אותך
אז תזכור להביט בראי השריון:
שם מתוך הקסדה מגחך אבדון
אלה רוע ושקר, פניהם מגעילים
ותמיד אחריהם – תולעים וקברים
אם סללת הדרך בחרב אבות,
אם שטית דמעות כמו יינות מלוחים
אם בלהט הקרב לא שכחת תפילות
זה אומר כי קראת ספרים נכונים
אם אכלת אתה רק תפריט מעודן
אם העז לא העזת ללחום בתליין
אם הבטת תמיד במבט מנוכר
אז חייך היו שום דבר, שום דבר